סליחה וסרטן
הטקסט במאמר הזה הוא קצת אישי וקצת אחר. פעמים רבות בפגישות הראשונות עם המטופלים שלי, אני שמה לב שיש להם אג'נדה למה דווקא הם קיבלו את הסרטן: כי אכלו לא טוב, כי היו ביקורתיים מדי כלפי עצמם, כי עבדו יותר מדי, כי עישנו, כי לא עשו מספיק ספורט, כי הגנטיקה ולא היו מספיק במעקב.
ויכול להיות שהכל נכון ויכול להיות גם שאין באמת קשר. אבל פעמים רבות עם ה"הבנה" של למה קיבלתי את הסרטן יש גם כעס עצמי: למה לא אכלתי טוב יותר? למה לא השקעתי בעצמי? ועם הכעס עולה גם תחושה של אשמה. והבעיה הכי גדולה בכל שאלות הלמה ובכל האשמה העצמית היא שזה לא מקדם לשם מקום להיפך. להתבוסס שוב ושוב במדמנה.
העבר כבר היה
וכשאנחנו מפנים כל כך הרבה אנרגיה לעבר,
לא נשאר אנרגיה להווה ולעתיד.
הסרטן דורש טיפול מסור, פיזי, נפשי ורוחני וכדי לעבור את הטיפול הזה צריך להיות ברגע. וזה לא פשוט כי האוטומט שלנו הוא לפנות לעבר או להיות מוטרדים מהעתיד.
אז ביום הכיפורים הזה, הצעתי לחלק ממטופליי לבקש סליחה מהחלק "שהואשם" בסרטן ולהרפות.
לשחרר את המקום הזה ובמקום לעשות אחרת.
כבר היום